<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף יב.</h2>
חתיכה של היתר שיש בה נותן טעם של איסור, היא עצמה חתיכת נבילה ואוסרת כל החתיכות שעמה עד ששים. ודוקא שנתנה חתיכה האסורה טעם בכל (החתיכות) [החתיכה] של היתר, אבל אם לא נתנה טעם אלא במקצתה לא אמרינן שיעשה אותו מקצת שנפל האיסור עליו חתיכה של נבילה. וטעמא משום דסופה להתפשט בכל החתיכה ואז לא יתן בה טעם ואינה נעשית נבילה. אבל כשיש טעם בכל החתיכה נעשית נבילה אע"פ שלא יתן טעם בכל הקדירה, לפי שנשאר הטעם לעולם באותה חתיכה, לפי שלא נתפשט בכל האחרות. ועיסה שנתחמצה משאור האיסור, כיון שהחימוץ אינו נותן טעם מחמת הבליעה של איסור ולא מחמת התערובת אלא מחמת חוזק השאור, אין שייך כאן לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה ותהא כל העיסה אסור כאילו היא כולה מאיסור השאור. ויין נסך שנפל לבור של מים ואין במים עכשיו כדי לבטל טעם היין, אם אחר כך יוסיף המים מותר, ולא אמרינן כי יהיה הכל חשוב יין, לפי שאין כאן אלא תערובת ולא בליעה. [או"ז סי' תנח].
